אודות

מרכז חשין ללימודי משפט מתקדמים מהווה מסגרת ללימודים לתואר שני (מוסמך), תואר שלישי (דוקטורט), ולפוסט-דוקטורט במשפטים באוניברסיטה העברית.

המרכז מעניק מלגות לתלמידות/ים מצטיינות/ים במסלולים האמורים, לרבות מלגת עמיתי חשין המיועדת לתלמידות/ים מצטיינות/ים שמקדישות/ים את מלוא זמנן/ם למחקר לדוקטורט, ומלגות חשין לפוסט דוקטורט.

המרכז הוקם בשנת 2016 באמצעות תרומה של משפחת חשין להנצחת זכרו של ד"ר מישאל חשין.

 

מישאל חשין 

מתוך "פרש בודד בערבות החק והמשפט", אמרות ולקוטות ממשנתו של מישאל חשין, ליקט וערך: אביעד הכהן.

 

ציוני דרך

מישאל חשין, שופט בית המשפט העליון (משנת 1992) והמשנה לנשיא (משנת 2005), נולד בשנת 1936 בביירות, במהלך ביקור משפחתי, לאביו שניאור זלמן חשין, ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון ולאמו לאה (לבית מרגלית). למד בבית ספר "הכרמל" בתל אביב, ועם מעבר המשפחה לירושלים, בשנת 1950, למד ב"תיכון בית הכרם".

בשנת 1958 סיים את לימודי המשפטים בהצטיינות יתירה באוניברסיטה העברית, והחל להרצות כעוזר הוראה. את התמחותו עשה בפרקליטות מחוז ירושלים אצל סגן פרקליט המחוז, עו"ד מאיר וולינסקי, ובמשרד עורך הדין גדעון האוזנר. במקביל, המשיך ללימודי דוקטורט בהנחיית פרופ' גד טדסקי.

בשנת 1962, לאחר שהוענק לו התואר ד"ר למשפטים, למד כשנה בלונדון סקול אוף אקונומיקס (LSE). עם שובו ארצה, החל ללמד בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטה העברית קורסים בנושאי דיני קניין, עשיית עושר ולא במשפט, משפט מינהלי ומשפט בינלאומי פרטי.

בשנים 1973-1962 שימש כסגן פרקליט המדינה. בשנת 1968 מונה לראש מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. למן שנת 1973 כיהן בתפקיד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. עם פרישתו ממשרד המשפטים, בשנת 1978, הקים משרד פרטי לעריכת דין. בינואר 1992 מונה לכהן בבית המשפט העליון ולמן שנת 2005 ועד פרישתו, בשנת 2006, שימש משנה לנשיא.

עבודת הדוקטורט של ד"ר חשין פורסמה בשנת 1971 כספר בהוצאת מאגנס, ושמו: "מיטלטלין בדין הנזיקין". כמו כן היה שותף לחיבור הספר "תורת הנזיקין הכללית" בעריכת פרופ' גד טדסטקי.

 

פרקי חיים

שלא כעץ השדה הוא האדם. לאדם, לכל אדם, יש אב ואם, מורים ומחנכים, חברים וידידים. וביום יחיד ומיוחד זה ביקשתי להזכיר בשמותיהם מקצת מאותם אנשים שעיצבו את אופיי והדריכו אותי בחיי. ראש וראשון הוא אבא, שניאור זלמן חשין, ממלא-מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון. מורה, מחנך, שופט, אדם. אבא הלך לעולמו על משמרתו והוא בחצי ימיו. בן חמישים ושש היה, רוחו עז ודבריו חוכמה. הטוב אשר בי – אהבת האדם, אהבת העם, אהבת התנ"ך – מאבא בא לי. אני גא בהיותי בן לו, גא עד בלי-די. ועם אבא – אמא, לאה לבית מרגלית שעזבה אותנו זה מקרוב. הייתה זו אמא שלימדה אותי יושר ויושרה. שפי וליבי יהיו שווים. הייתה זו אמא שחינכה אותי לדבר אמת. לעולם לא "שי"ן.קו"ף.רי"ש", נהגה לומר. הייתה זו אמא שחינכה אותי לדבר לשון נקייה. שלא אצער את הזולת. שלא אהיה איש-זדון. שתהיה חמלה בליבי על מי שנזקק לעזרה. שאעזור לו. שאגן על החלש. שאהיה אוהב אדם.

[נאום פרידה מבית המשפט העליון, ח"י בשבט תשס"ו, 16.2.06]

 

אמא ואבא שלחו אותי לבית ספר ושם פגשתי את מי שחינכו אותי ולימדו אותי להיות בן-אדם. בבית הספר העממי "הכרמל" בת"א הייתה זו המחנכת שרה עזרוני שחינכה אותי, מסכנה, ארבע שנים רצופות. המורה לחשבון, לאלגברה, להנדסה, לגיאומטריה, לתנ"ך ולמה לא – היה המורה אהרוני. קראנו לו "אגרא" והגנבנו מבט אל-צד שמא שמע. אם אני יודע היום, לאחר ששים שנה, מהו ערך משולש, כיצד לפתור משוואות, מהו "מקום גיאומטרי", תוך כמה זמן תימלא ברכה ששני צינורות מזרימים אליה מים בקצב נתון, ועל כל אלה, לחשוב בדרך מסודרת וממושמעת – הודות לאגרא כך. והמורה בן חיים, המורה לטבע ולביולוגיה. אחרון חביב ויקר – המורה אמוראי, המורה שלימדני לאהוב תנ"ך ואהבת ישראל. ובתיכון "בית הכרם" (כיום ליד"ה): עליזה וירץ, מחנכת הכיתה, שהחלה ללמדני אנגלית וניסתה בכל כוחה לעשות ממני אדם טוב; חיים ברנדוויין שלימדני ספרות; ועל כולם – צבי אדר, האיש שאוכַּל באהבת התנ"ך ורצע את אוזני לתנ"ך לכל ימי חיי. ובאוניברסיטה: פרופ' גד טדסקי, המורה האולטימטיבי למשפט פרטי, פרופ' הנס קלינגהופר, שלימדנו מהו משפט מינהלי, ובעיקר פרופ' אביגדור לבונטין שלימדני מהו משפט, שלימדני לחשוב, ששבה את ליבי באהבת המחשבה הנקייה והאנליטית. אחרונים, מאמניי בהתמחות: עו"ד גדעון האוזנר, לימים היועץ המשפטי לממשלה, וייבדל לחיים ארוכים מאיר וולינסקי – אותה עת סגן פרקליט מחוז ירושלים ולימים שופט בית המשפט המחוזי בבאר־שבע.

[נאום פרידה מבית המשפט העליון, ח"י בשבש תשס"ו, 16.2.06]

 

משבגרתי והייתי לאיש, ולאחר שעזבתי את ספסל הלימודים וסיימתי את ההתמחות, עמדתי על פרשת דרכים, תוהה לאן אפנה ומה יועידו לי שנים שתבאנה. החלטתי – ועשיתי. חיי הבוגרים נחלקו לשלושה חלקים, כמעט שווים באורכם: 16 שנים (1978-1962) ביליתי במשרד המשפטים כפרקליט וכמשנה ליועץ המשפטי לממשלה. 14 שנים (1992-1978) עסקתי בעריכת דין. 4 שנים (2006-1992) שופט בבית המשפט העליון, וכך הושלם הסבב. הנה הן 44 שנים. הוסיפו להן 26 שנים, הגיל שבו החילותי עובד בפרקליטות, והרי לכם 70 שנה. ומרבית אותן שנים שימשתי גם בהוראה בפקולטה למשפטים. כך ראיתי את עולם המשפט סביב סביב, דבר לא נעלם מעיני.

[נאום פרידה מבית המשפט העליון, ח"י בשבש תשס"ו, 16.2.06]

 

בכל אחת מכהונות אלו שכיהנתי בהן נתתי את כל אשר יש לי, ובי, באהבה, במסירות אין קיץ. בכל אחד מעיסוקים אלה התגברתי כל יום כארי, שמח - לא שמח, מאושר, לקראת משימות היום, לנכש עשבים שוטים מדל״ת אמות שהוקצו לי, לשתול פרחים בערוגה שהופקדה בידי לטיפולי. שמחה בלב ומתרונן, כך הייתי הולך לעבודה כל בוקר, מלא רצון לעשות הישר והטוב. וזכורני שאמרתי לפרקליטות המדינה דאז, צבי בר ניב, שלו היו מקצצים בשכרי, ואף לו היו דורשים ממני לעבוד ללא שכר, הייתי ממשיך בעבודתי באותו מרץ ושמחת יצירה. כי אהבתי את עבודתי, כל עבודה שקעתי בה, וראיתי בה עבודת יעוד.

[נאום פרידה מבית המשפט העליון, ח"י בשבש תשס"ו, 16.2.06]

 

הרגשתי כהיום הזה היא שלא אמרתי כל מה שהיה לי לומר. כי לא סיימתי את שהחילותי בו. ואולם זו בוודאי הרגשתו של כל הפורש לגמלאות. על־כן, בד־בבד עם הרגשה זו של החמצה־משהו, אני מתברך בדברים שעשיתי וכתבתי. לא תמיד צדקתי. לעיתים, כך יש להניח, טעיתי. פעם כתבתי כי "שופט, כל שופט לעצמו הוא פרש בודד בערבות החוק והמשפט". וגם אני, ככל שופט, הייתי פרש בודד בערבות החוק והמשפט. ואולם תמיד – אדייק: כמעט תמיד – עשיתי כאשר ציווני מצפוני, לא הימין ולא השמאל. אותו אדם קטן השוכן בי, היה דוחק בי, ועשיתי כמצוותו. את חטאי אני מזכיר היום: פעם אחת או פעמיים מרדתי באותו עריץ קטן. סברתי בתום־לב שהוא טועה והמרתי את פיו. אלא שהוא לא שכח ולא סלח. וכך מקיש הוא על דלתי לעיתים מזומנות להזכירני חטאיי. אותם מקרים של מרד־זוטא צפים ועולים נגד עיניי שוב ושוב, להזכירני כי לא עשיתי כאשר צוויתי לעשות. האישון ההוא טורח להזכיר לי זאת, שלא אשגה שוב, שלא עוד אפול בפחת.

[נאום פרידה מבית המשפט העליון, ח"י בשבש תשס"ו, 16.2.06]

 

לעצמי אבקש כי נכדי יחונכו במורשת אבותיי ובמורשתי, כי יידעו מהי שירת הים, מי הייתה דבורה הנביאה ומהי קינת דוד על שאול ויהונתן; כי יידעו מי היו הלל הזקן והרמב"ם; כי ישירו בדבקות "לי כל גל נושא מזכרת" ואת "סימן טוב ומזל טוב"; כי ידעו מי היה דיקי ומי הוא יבכה של יהודה עמיחי; כי יחיו את מגש הכסף; כי ידעו על מה נכתבה "מגילת האש" וכי יידעו מי היה ביאליק ומי הוא חיים גורי; כי ילמדו על השואה ויידעו כי שנית מסדה לא תיפול.

[מתוך חוות דעת שלא פורסמה]

 

כל חיי הייתי לוחם. כך כפרקליט, כך כעורך דין, כך גם כשופט הגם שהמלחמה שינתה מעט את פניה. ואולם מתוך שלחמתי תמיד, ובסערת המלחמה, תוך כדי נפנופי חרב, אפשר פגעתי במישהו שלא נתכוונתי לפגוע בו. כל פגיעות אלו שפגעתי היו שלא בזדון. שכן אינני ומעולם לא הייתי איש־זדון. אבל אם פגעתי במי אני מתנצל בפניו. אני כורע ברך ואני מתנצל אישית בפניו. Errare est humanum - הטעות היא אנושית.

[נאום פרידה מבית המשפט העליון, ח"י בשבש תשס"ו, 16.2.06]

 

ארבעה עשרה שנים עבדתי בבית המשפט העליון ואת בית המשפט העליון, כמניין השנים שיעקב עבד ברחל. ויהיו בעיניי כימים אחדים באהבתי את בית המשפט ואת היושבים בו. אהבתי את עבודתי בבית המשפט, אהבתיה עד־מאוד. כל בוקר, השכם בבוקר, באתי לבית המשפט מתרונן ושיר בלבי. זו הייתה שמחת חיי. זו הייתה שירת חיי. ארבע עשרה שנים חלפו והגיעה עת לומר שלום, זו הפעם שלום של פרידה. אני עצוב בעוזבי את בית המשפט, ואולם אודה לקב"ה שעוזב אני את משמרתי עומד על רגליי ומשפחתי עמי.

[נאום פרידה מבית המשפט העליון, ח"י בשבש תשס"ו, 16.2.06]

 

נתמניתי לבית המשפט בגיל 56, והנה אני בן 70. לאחר מסע ארוך ומרתק עומד אני שוב לפני הדלת הירוקה שבקיר, ולא אדע מה צופן לי העתיד בחובו. בקרוב אקיש על הדלת, ואם תיפתח לפניי, אטול את מקלי בידי ותרמילי על שכם ואמשיך במסע החיים, מסע האדם. עתה אנופף בידי שלום לאחיותיי ולאחיי בבית המשפט, וכך אומר להם: היו שלום חבריי וידידיי. תחזקנה ידיכם ויאמץ לבבכם. המשיכו לעמוד על משמרתכם יומם וליל ועשיתם הישר והטוב כאשר הורגלנו ועשינו כל הימים. החיים בוודאי עוד יקרו אותנו איש על דרכו של רעהו. נניפגש במקום שניפגש, תמיד בשמחה, בגיל, באהבה.

[נאום פרידה מבית המשפט העליון, ח"י בשבש תשס"ו, 16.2.06]